לאתר סיכומים במחשבת ישראל
סוגיית אמונה וגאולה
ב"ה
פרק ראשון
הרב א.
בר שאול:
ישנם שני
סוגי אנשים:
"איש
החוץ": אדם שמרוכז בנעשה בעולם מסביבו, אך אינו עוסק בעולמו הפנימי.
אינו
מודע לעצמו, אינו עוסק בתכונותיו/הרגשותיו האישיות, ואינו שואל ומברר שאלות חיים
לעומק.
איש
החוץ- רחוק מתשובה, כיוון שאינו קרוב לנפשו, ואינו חש את נפילותיו
המוסריות.
"איש
הפנים": אדם המודע לעצמו, לאופיו הייחודי, ולאישיותו. אדם
המברר לעצמו את שאלות חייו לעומק.
מתוך
עולמו הפנימי – הוא קשור לעולם בחוץ, וחי ומרגיש את המתרחש סביבו בצורה טובה.
איש
הפנים- קרוב לתשובה, מכיוון שהוא קרוב לנפשו וחש מיד כאשר ישנה נפילה
מוסרית, וכך יכול לתקנה.
פרופ'
פרנקל:
כל אדם צריך
לברר לעצמו את מטרת חייו ייעודם ומשמעותם.
ככל
שלאדם תהיה ברורה יותר מטרת חייו ומשמעותם – יהיה לו יותר כח רצון לחיים
עצמם,
ויכולת
להתמודד עם כל האתגרים שבהם.
הלל
צייטלין:
* הנשמה
האלוקית המצויה בקרב האדם, גורמת לו להרגיש חרטה על דברים לא טובים שעשה, ורצון
לתקן מעשים אלו,
והיא המקור להרהורי התשובה המתנוצצים
בקרבו.
* יש אנשים שמנסים להשתיק את הקול הפנימי של נשמתם, ומנסים לברוח
ע"י שקיעה בחומריות.
אך הקול הפנימי של נשמתם, ממשיך לגרום להם
רגשות חרטה והרהורי תשובה.
* כל אדם מרגיש בחייו געגוע/חשק/צימאון פנימי, לדבר מסוים,
באופן שיכול להטריד מאוד את מנוחתו, ולא לתת לו מנוח.
במבט שטחי, עלול האדם ל'תרגם' שאיפה זו,
למטרות חומריות בלבד. אך, לאחר שהשיג האדם מטרות חומריות אלו,
הוא נותר שוב חסר סיפוק ומחפש מטרות ויעדים
חדשים.
התבוננות והקשבה פנימיות, יגלו לאדם שמקור
צימאון זה הוא לדברים רוחניים ולא לדברים גשמיים/חומריים,
שההנאה
מהם חולפת מהר.
מהר"ל:
* האדם
צריך לעמול ולעבוד על עצמו מבחינה מוסרית, כדי שיוציא את אישיותו מהכח אל הפועל,
ויהיה ראוי לשם אדם.
* שאר
הנבראים – מציאותם השלמה – כבר קיימת בהם בפועל:
במלאכים- שלמות רוחנית, בנבראים הגשמיים-
שלמות חומרית.
* שמו של
האדם, מרמז על אופיו המיוחד: כמו אדמה המוציאה מהכח אל הפועל, את
הגידולים הצומחים מתוכה.
* שמה של
הבהמה, מרמז על אופיה: בה-מה, כלומר: כל מה שיכול להיות- כבר קיים בה
[אין לה אפשרות להתקדם].
* אדם שנפטר
מהעולם קודם שהוציא את שלמותו הרוחנית מהכח אל הפועל- יכול לזכות לשכר
רוחני בעוה"ב, כאילו
שהגיע
לשלמותו, במידה ומגמת חייו הייתה חיובית. זאת, מאחר והרצון הנשמתי
היה קיים אצלו, והמגבלה הייתה רק
מצד הגוף, והכלל ידוע: "אדם שרצה לעשות
מצווה, ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
* כל זמן
שאדם חי בעוה"ז, הוא קשור לעולם החומר, ואינו יכול להגיע
לשלמותו הרוחנית.
רק לאחר שנפרד מהחומר (נפטר) – יכול
להגיע לשלמות בפועל.
* כיוון
שנשמתו של האדם היא רוחנית, ושואפת לדברים רוחניים, אך, היא נמצאת בעולם
ובגוף גשמיים וחומריים- דבר
זה נחשב חסרון מבחינתה, כחסרון הקיים
לבת מלך שנישאה לאדם עירוני [פשוט].
הדרך למילוי חסרון זה – ע"י קיום
תורה ומצוות, שאז אדם מגיע לשלמות רוחנית.
רש"ר
הירש:
* אדם
הראשון לא התקלל קללה מהותית, לאחר חטאו, אלא רק קיבל גזרת פעילות שונה
[עוה"ז במקום גן עדן].
למעשה, גם היום אדם יכול
להגיע למילוי והשלמת ייעודו, ואין חטא האדם הראשון מונע זאת ממנו.
גם היום נברא כל אדם
בישראל בטהרה כמו אדה"ר.
* אולם, הנצרות סוברת כי לאחר חטא אדם הראשון, החטא מוטבע
באדם, הוא מוכרח לחטוא, ואינו מסוגל להתעלות.
* על התפיסה הנוצרית אומר הרש"ר הירש: זו טעות לחשוב שחיים
בעולם הזה, פירושם חטא בהכרח.
ע"פ תורת ישראל, אדם יכול
בחייו בעוה"ז לקדש את חיי החומר, להגיע לטהרה ולקדושה, ולהפוך את
העוה"ז לגן עדן,
ע"י מציאת האיזון הנכון
בין גשמיות לרוחניות, והשבת ההרמוניה [האחדות/ההתאמה] בין האדם לאדמה.
* בתולדות עמ"י, זכו רבים מגדולי האומה להיות קרובים לה' כמו
אדה"ר.
ובכל דור יכול אדם
מישראל להגיע אל פסגת הרוח, המוסר הקדושה והטהרה.
רמב"ם:
* כל דבר
שנוצר באופן מלאכותי, בידי אדם- מטרתו ברורה או ניתנת לבירור.
לעומת זאת- ישנם יצורים רבים בעולם הטבע
[דומם, צומח, חי] שמטרתם הייחודית- אינה ברורה וידועה לנו.
* כל דבר שנברא על ידי
הקדוש ברוך הוא בעולם: דומם, צמח, חי- כולם נועדו לתועלת האדם ושימושו.
חלקם באופן ישיר, וחלקם באופן עקיף, חלקם- תועלתם
גלויה, וחלקם- תועלתם סמויה ונסתרת מהבנתנו.
* לכל יצור
בטבע יש תכונה ייחודית [דבורה-דבש, עכביש-קורים] אך לאדם יש תכונות רבות ומגוונות.
* תכונתו
המרכזית והמשמעותית של האדם: לברר בשכלו את האמת.
כחלק מפיתוח הצד השכלי, אדם צריך להיזהר לא
לשקוע בחומריות- כי היא מרחיקה אותו מללכת בדרך שכלו.
* תכלית
העולם וייעוד האדם- להיות "אדם חכם וטוב":
אדם חכם- מברר בשכלו מה ראוי לעשות
בעולם, ולאיזו מטרה עליו לשאוף.
אדם טוב- עושה בפועל את מה שראוי, ולוקח
מהחומריות במידה, כך שאינו נסחף אחרי החומריות, אלא נעזר בה.
רמח"ל, מסילת ישרים:
פרק א'
* יסוד הנהגת חיים מתוקנים, הוא ע"י כך שמברר תחילה האדם לעצמו
את תפקידו וייעודו בעולם.
* חז"ל הורו לנו, שייעודו של האדם- הוא להתענג על זיו ה'
ולקבל שכר רוחני בעולם הבא.
* כדי להגיע אל השכר הטוב בעולם הבא- צריך האדם לעמול ולקיים את מצוות
ה' בעולם הזה.
* רק הדביקות בה'- היא הטוב האמתי, ונותנת לאדם יכולת ליהנות
באמת, ולא ההנאות החומריות החולפות.
* בעולם הזה האדם נמצא במלחמה והתמודדות תמידיות, כיוון שצריך
לגבור על התאוות החומריות, ולעמוד בניסיונות.
פרק יט'
* אדם שמקיים מצוות בעוה"ז, כדי לקבל שכר בעוה"ב –
זה "לא רע", אך אין זו כוונה ראויה ושלימה.
המצב השלם והרצוי
הוא שהאדם עושה את כל מעשיו, כדי להרבות את הטוב ואת כבוד ה' בעולם. [כיוון
שיש הבדל גדול
בין עשייה מתוך מניעים
אגואיסטים ואינטרסים אישיים, לבין עשייה "לשם שמים", מתוך אמונה
באידיאלים האמתיים.]
* החסידות השלימה, היא כאשר אדם חושב על טובת כלל האומה, ולא
רק על טובת עצמו,
וכאשר הוא מצטער בצער הכלל,
ומתאווה לגאולה השלימה.
* "לפיכך נברא אדם יחידי, כדי שיאמר בשבילי נברא העולם",
כלומר, יש חשיבות לכל אדם באשר הוא.
לכן, אדם צריך לדעת שיש לתפילתו
ולמעשיו הטובים ערך וחשיבות, בהגדלת הטוב בעולם והבאת הגאולה לעולם.
הרב דסלר,
קונטרס החסד:
*
הקב"ה הטביע באדם שני כוחות מרכזיים:
כוח הנתינה: יכולתו של האדם לתת
לזולת, ללא בקשת תמורה.
כח זה מקורו עליון, ובו מתדמה האדם
לקב"ה, אשר נותן ומשפיע טוב, ללא בקשת תמורה.
כוח הנטילה: תאוותו
של האדם, לרכוש לעצמו עוד ועוד נכסים וכדו'.
כוח זה, מקורו בתאווה חומרית
ובנטיית נפש לצד אגואיסטי פרטי, ללא התחשבות בזולת.
* כח הנטילה בא לידי ביטוי: בכלל- מנהיגים ועמים שלוחמים בעמים
אחרים. בפרט- אנשים שגונבים, רוצחים וכדו'.
* שני כוחות אלה, הנתינה והנטילה – הם שורשי כל פעולות האדם
בעולם, ואדם תמיד צריך לבחור באחד מהם.
לעיתים אדם פועל מתוך רצון לתת
לכלל/לזולת, ולעיתים מתוך רצון ליטול ולקבל לעצמו מאחרים.
* בכל
אדם קיים ניצוץ מכח הנתינה, ובזכות ניצוץ זה – אדם קשור למשפחתו וחבריו, ופועל
באופן חיובי בעולם.
* כיוון
שניצוץ זה כוחו מצומצם אם לא מפתחים אותו, לכן יש אנשים הגומלים חסד
רק עם מעגל האנשים הקרוב אליהם,
ונוקטים בכח הנטילה כלפי אנשים זרים הרחוקים
מהם.
* למעשה,
אדם קרוב אל חברו- כפי מידת הנתינה שהוא נותן לו.
אדם שנתת
לו- אתה מחובר אליו, והוא הופך להיות יותר ויותר חלק ממשי ממך.
וזהו
פירוש הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" > אתה צריך לאהוב את חברך,
ולתת לו ולהתחבר אליו,
עד שתרגיש שהוא "כמוך",
כלומר ממש חלק ממך.
* "עולם
חסד יבנה"- לפסוק זה ישנן כמה משמעויות:
א) הקב"ה ברא את עולמו, כדי לעשות עמנו
חסד ולהיטיב לנו.
ב) הקב"ה משפיע עלינו חסד וטוב, בכל
רגע מחדש.
* אדם
אגואיסט, ששקוע בנטילה- יהיה אטום מבחינה רוחנית, ולא יוכל להכיר
בחסד ה' וליהנות מזיו שכינתו.
בנוסף, כאשר יראה מעשה חסד- יאמר מיד
שזהו מעשה חומרני ואינטרסנטי, כיוון שהחסד אינו בעולם המושגים שלו.
* כדי
שאדם יוכל להכיר בחסדי ה', וליהנות מזיו שכינתו- הוא עצמו צריך להיות בעל
חסד ולפתח בתוכו את כח הנתינה.
* תכלית
העולם ותיקונו: פיתוח כח הנתינה. כיוון שכך, האדם אינו דואג רק לעצמו, וממשיך
את חסד ה' בעולם הזה.
ג) וזוהי המשמעות שלישית של "עולם חסד
יבנה": ע"י החסד שלנו אנו "נותנים מקום" לחסדו של
הקב"ה לחול בעולם.
הראי"ה קוק:
* "בכל דרכיך דעהו": בכל
דרך ובכל דבר שאתה עושה- תהיה מחובר אל הקב"ה.
כאשר אדם ממוקד ומרוכז בפעולה שלפניו- הוא עושה אותה באופן הכי שלם
וראוי.
לדרגה
זו יכול אדם להגיע, מתוך הבנה שכעת החיבור שלו אל הקב"ה קיים דווקא דרך
פעולה זו, ולא במקום אחר.
