יום שלישי, 23 באפריל 2013

סיכום סוגיות תפילה ואמונת חכמים - מחשבת ישראל - ע"פ מיקוד ה'תשע"ג




לאתר סיכומים במחשבת ישראל
סוגיית אמונה וגאולה



ב"ה




מחשבת ישראל

סיכומים

על סוגיות

"תפילה"

ו"אמונת חכמים"

ע"פ מיקוד תשע"ג



ב"ה, אייר ה'תשע"ג


תלמידים יקרים,

בדפים הבאים, מובאים לפניכם סיכומים על סוגיות "תפילה" ו"אמונת-חכמים" במחשבת ישראל [ע"פ המיקוד].


סוגיית "תפילה": הסיכומים נערכו ע"פ הסיכומים בכיתתנו.


סוגיית "אמונת-חכמים": הסיכומים נערכו בחלקם ע"י הרב דני רוזנבאום, ובחלקם נערכו על ידי.

                            


סיכומים אלה, באים כתוספת ללימוד בחוברת, ולא כתחליף.


אשמח לקבל כל הערה/הארה ביחס לסיכומים.


לימוד פורה ובהצלחה רבה!

דורון





ר' יהודה הלוי

החסיד- מנהיג:

·         שואל המלך את החבר: מהו תיאורו של החסיד, עפ"י תורת ישראל ?

            עונה לו החבר: זהו מנהיג, המנהיג את נתיניו ביושר, ונותן לכל אחד מהם את המגיע לו.

            וכך- כולם נשמעים אליו, ועושים את רצונו.

·         שואל המלך את החבר: מדוע אתה מדבר על מנהיג, אני שאלתי על חסיד ?

           עונה לו החבר: החסיד הוא מנהיג את כוחות נפשו וגופו, והוא מסוגל גם להנהיג את המדינה כולה,                                                              

           כיוון שאדם שיודע לשמור על איזון בין כל כוחותיו- יידע גם לשמור על איזון בין כל נתיניו, וצרכי המדינה.

·         לאחר שהחסיד מגיע לאיזון בין כל כוחותיו, הוא מכוון אותם למטרה- עבודת ה'.

החסיד מנחה את כח הרצון שלו, לפעול עפ"י הנחיית השכל.

כח הרצון של החסיד- מניע את כל האברים והכוחות- למטרה של עבודת ה'.


·         לשונו של החסיד והמילים היוצאות מפיו- תמיד מחוברות לכוונה.

וכך- בזמן התפילה החסיד מתפלל,לא מתוך הרגל אלא מתוך כוונה.

"תחנות טהרה בזמן":

·         מבחינת החסיד- זמן התפילה הוא פרי היום וכל השעות האחרות ביממה- הן כענפים המובילים אל הפרי.

·         וכך גם יום השבת- בו האדם דבק ברוחניות- הוא פרי השבוע [החשוב בשבוע].


·         כשם שאדם צריך לאכול 3 ארוחות ביום לצורך גופו החומרי וכל ארוחה- נותנת כח לגוף עד לזמן הארוחה הבאה.

כך אדם צריך להתפלל 3 תפילות ביום כמזון לנשמתו הרוחנית וכל תפילה- נותנת כח לנשמה עד התפילה הבאה.

·         בנוסף על הפעולה הרוחנית של שלושת תפילות היום, יש גם פעולה רוחנית של טהרה במעגלים נוספים:

שבת, ר"ח, שלושת הרגלים, ויום הכיפורים.

בזמנים אלו: גופו של האדם נח מפעילות, ונפשו של האדם מיטהרת מהמשקעים הרוחניים השלילים של העבר,

ואוגרת כוחות רוחניים חדשים, להתמודד עם האתגרים הרוחניים העתידים.

משמעות ברכות הנהנין וצידוק הדין:

·         ע"י ברכות הנהנין- מתקרב החסיד לקב"ה.

·         ע"י קיום המצוות והברכות- האדם בונה יחס נכון של "יראה" מצד אחד, ו"שמחה"- מצד שני, בעבודת ה' יתברך. כאשר כל כח מוצא את מקומו הראוי.

·         "הצור תמים פועלו" - צידוק הדין: כאשר אדם מתבונן בבריאה, הוא רואה את צדקת הבורא בסידור העולם,

ובריאת תכונות איברים מתאימים לכל אחת מבריותיו.


·         כאשר יש לאדם צרות פרטיות, והוא מצדיק עליו את הדין- הצרות קלות יותר בעיניו.

והוא מדריך את האחרים, להתמודד עם הסבל מתוך שמחה והצדקת הבורא.

·         גם עם צרות כלל עם ישראל, מתמודד החסיד בדרך זו, ע"י צידוק הדין והבנה שע"י הצרות- מתכפרים העוונות,

וכמו"כ, הבנה שע"י הצרות- יש שכר גשמי ורוחני בעולם הזה ובעולם הבא.

·         ע"י ברכות הנהנין- החסיד מתכונן להנאה, מבין את החידוש בהנאה, וממילא גם נהנה ממנה יותר.

וכך, כל ימיו הוא שרוי בשמחה, כיון שכל הנאה אינה מקרית בעיניו, אלא ניתנת לו ישירות מאת הבורא.

משמעות מהלך התפילה:

·      בברכת "יוצר המאורות"- ישים החסיד את ליבו לגודלו של הבורא.

אשר יצר ברואים קטנים (נמלה וכדו'), וגם ברא ברואים גדולים, כמו מאורות השמים, וכולם יציריו ותחת השגחתו.

·      בברכת "אהבת עולם"- מברר החסיד לעצמו, את בחירת הקב"ה בעם ישראל, כעם סגולה.

ומתוך קדושתם של עם ישראל- ניתנה להם התורה.

·      מתוך 2 ברכות אלו, מקבל החסיד על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע.

·      מתוך אמונה שלמה, עומד החסיד להתפלל תפילת עמידה, ומבקש בה בקשות בלשון כללית בשביל כלל האומה.

(חוץ מבקשות אישיות ב"שומע תפילה").

·      את תפילתו פותח החסיד בברכת "אבות", בה הוא מזכיר את הברית שכרת הקב"ה עם אבותינו,

ולאחריה ברכת "גבורות"- בה מזכיר את גבורות הקב"ה בעולמו, ואת השגחתו ושלטונו המתמיד בעולם.

אח"כ בברכת "האל הקדוש"- מרומם את הקב"ה מעל העולם הגשמי.

·      מהלך ומבנה זה חשוב, כדי להבהיר שהקב"ה אומנם קדוש ונישא ורוחני, אך מצד שני- קשור אל עולמנו, ומשגיח עליו תמיד. [בניגוד לתפיסה הפילוסופית שטענה שהאל רוחני לגמרי ואינו קשור לעולם הגשמי].

חשיבות התפילה בציבור:

*  תפילת הציבור עדיפה על תפילת היחיד מכמה טעמים:

1.      יחיד- עלול להתפלל על רע לאחר.

            ציבור- מתפלל תמיד על טוב לעולם כולו.

2.      יחיד- לעיתים רחוקות מאוד, מתפלל תפילה שלמה ללא כל פגם.

           ציבור- הכוונות של כולם מצטרפות, בברכות השונות, לכדי תפילה שלמה ומתוקנת לכולם.

*  משל הגשם:

כאשר יש בציבור צדיקים שבזכותם יורד גשם- זוכים לכך גם אנשים פשוטים, אשר גרים בשכנותם, ולא היו זוכים לכך לבדם.

כך גם לגבי התפילה – יכולים לזכות גם אנשים השותפים במניין, אשר לא היו זוכים בכך לבדם.

·         משל "הגנת העיר":

כאשר יחיד צריך להגן על ביתו לבדו- הוצואותיו מרובות, והגנתו מועטה.

לעומת הכלל שמגן על כל העיר- הוצאתיו מועטות, והגנתו מרובה.

כך גם ביחס לתפילה: כאשר יחיד מתפלל לבדו: מאמציו רבים, ותועלתו מועטה.

לעומת תפילת הציבור: אפילו אם מאמצי היחיד שמתפלל בציבור מועטים, עדיין תועלתו מרובה.

·         בתחילת הבקשות בתפילת העמידה אנו מבקשים על החכמה והדעת, כדי שנוכל בעזרתן להתקרב ע"י הבנה לעבודת ה' יתברך.

רבי יוסף אלבו

תפילה מתוך אמונה בהשגחת הקב"ה:

* האמונה בהשגחת הקב"ה עלינו- מביאה להבנת חשיבות התפילה. 

  כיוון שאם אדם מבין שהוא מושגח ע"י הקב"ה - צריך להתפלל אליו [הודאה ובקשה].

* אדם שלא מתפלל לה' בעת צרתו, יכול לעשות כך בגלל:

(1) אינו מאמין שהקב"ה משגיח על העולם.

(2) אינו מאמין שהקב"ה יכול לעזור לו בצרתו.

(3) אינו מאמין שהוא זכאי שיענה הקב"ה לתפילתו, ויעזור לו.

שתי הדעות הראשונות – הינן כפירה.

הדעה השלישית- טעות בהבנת האמונה.

התפילה- הכנה לקבלת הטוב:

* אדם צריך לדעת שהקב"ה שומע תפילה, מצד מידת חסדו, ולא בגלל זכויות של האדם, שעליהן מקבל גמול.

* התפילה מקנה לאדם הכנה לקבל טוב מהקב"ה , אע"פ שבדרך הטבע לא היה זכאי לכך.

* הכוחות העליונים יכולים להשפיע רק ע"פ תכונתם המקורית, [לדוג':האש –יכולה רק לחמם, הקרח יכול רק לקרר וכדו'].

* הכוכבים והמזלות- יכולים להשפיע על האדם, ע"פ הכנתו. ואין בהכנה זו של האדם  "עשיית רצון הכוכבים", כמו שהאמינו

  עובדי הכוכבים. כלומר, אין לכוכב כח ורצון מצד עצמו, אלא ע"פ הטבע שטבע בו הקב"ה.

* ראוי להתפלל רק אל הקב"ה, כיוון שאצלו יש רצון והחלטה כיצד ומה לפעול בעולם.

* מכך שקיבל ה' את תפילתו של מנשה המלך, למדים שני עקרונות:

(1) אדם יכול להכין את עצמו, לקבל שפע מהקב"ה, ע"י תפילה, גם אם היה רשע גמור.

(2) תפילתו של אדם מתקבלת, גם אם מתפלל מתוך צרה, וגם אם לא התפלל עד כה, בזמן שהיה לו טוב.

פרק יח'

התפילה- עליית מדרגה:

ישנם אנשים הטוענים כנגד התפילה:

אם נגזרה על האדם גזירה רעה חלילה- לא ניתן לשנותה, לא ע"י תפילה, ולא ע"י מעשים טובים.

כיוון שכאשר שהקב"ה גוזר- אינו משנה גזירתו, ולא יתכן שתפילת האדם או מעשיו, יגרמו לשינוי אצל הקב"ה.

* טענה זו, מזכיר איוב בשם הרשעים, ואומר: יש רשעים שחיים טוב בעולם הזה, ויש צדיקים שסובלים בעולם הזה.

אם כן, רואים שהמעשים הטובים או הרעים- אינם משפיעים בהכרח על מצבו הגשמי של האדם.

*רבי יוסף אלבו שולל דעה זו ומסביר: כאשר אדם מתקן מעשיו או מרבה בתפילה, הוא למעשה עולה למדרגה רוחנית חדשה. ומכיוון שעל המדרגה הזו לא חלה הגזירה הרעה- ממילא היא מתבטלת.

* רבי יוסף אלבו, מביא ראיות לדבריו:

1. אחאב, למרות שחטא והחטיא את העם, כאשר שב בתשובה- ה' קיבל זאת.

2. כמו כן, רואים זאת בדברי צופר (- רעהו של איוב), שייעץ לאיוב לתקן מעשיו ולהתפלל, ואז יהיה מוכן וראוי לכך שהגזרות הרעות יתבטלו מעליו.

* אומר ר"י אלבו: לא ניתן להקשות- איך אפשר לשנות את רצון ה', ע"י התפילה ?

  כיוון שכך קבע ה' בעולמו, שהאדם יוכל לבטל מעליו גזירה רעה, אם מתקן מעשיו, ומתפלל לה'.

3. דברים דומים אומר אליפז (- רעהו של איוב), שע"י תיקון המעשים והתפילה- יכול איוב לבטל את הגזירה.

    כאשר איוב הבין את דבריהם, והתפלל לה'- ה' קיבל את תפילתו, ובטלה מעליו הגזירה.

פרק כג'

מילות תואר, ביחס לקב"ה:

א.      מילות תואר, שפירושן טוב, לדוג': "חנון", "רחום", וכדו'. בתיאורים אלה- מותר לייחס לה', ולהזכירם בתפילה.

ב.      מילות תואר, שפירושן רע, לדוג': "רשע", "גזלן", וכדו'. תיאורים אלה- אסור לייחס לה' כלל, ולא להזכירם בתפילה.

ג.       מילות תואר שרוב פירושן טוב, לדוג', "חסיד". בתיאורים אלה- מותר להשתמש ביחס לה', בתנאי שהשתמשו בהן נביאים ביחס לה'.

ד.      מילות תואר, שרוב פירושן רע. לדוג': "ויתעצב" "ותקצר". בתיאורים אלה – מותר להשתמש ביחס לה' בתפילה,

    בתנאי שהשתמשו בהן נביאים בתפילתם לה'.

* מותר לומר: "יהמו רחמיך", כי ביטוי דומה מופיע בתפילת נביא לה'.

   אך אסור לומר: "התעצב עלי" או "תקצר נפשך עלי"- כיוון שביטויים כאלה אינם מופיעים בתפילת נביא לה'.

* אסור לאדם להמציא תארים חדשים לקב"ה בתפילתו אליו.

התקבלות תפילת האדם ע"י הקב"ה:

* כדי שהתפילה תהיה ראויה להתקבל צריכים להתמלא שלושה תנאים:

1. התפילה תאמר בלשון קצרה והכוונה תהיה מובנת ובהירה.

2. הלב יכוון ויסכים עם הנאמר בפה.

3. תפילה בקול נמוך ולא בצעקה וקול רם.

* לעיתים לא תתקבל תפילת האדם וזה ייתכן מכיוון ש:

1. האדם מרוחק מאוד מהקב"ה, וצריך להרבות מאוד בתפילות ובתחנונים, כדי להתקרב אליו.

2. המטרה שעליה מתפלל האדם היא בקשה גדולה מאוד וכדי לקבלה על האדם או הציבור-לנקוט צעדים מעשיים לתשובה.

* ישנן שלוש מדרגות של סוגי אנשים, אשר נענה הקב"ה לתפילתם:

1. אנשים שמספיקה להם תפילה בכוונה ובלב שלם.

2. אנשים שהם במדרגת "יראי ה' "-  שהקב"ה נותן להם גם דברים שלא התפללו עליהם.

3. אנשים שהם במדרגת "אוהבי ה' "- שהקב"ה שומר עליהם וממלא רצונם ללא כל צורך בתפילה [מדרגת אברהם אבינו].

רמח"ל

יעדי התפילה ואופן פעולתה:

·         שפע הברכה מגיע מאת הקב"ה אל האדם לפי מידת התעוררותו ובקשתו.

א.      כיוון שהקב"ה רוצה להשפיע טובה על האדם לכן קבע שלוש תפילות ביום. (כדי שע"י כך יקבל את שפע הברכה).

·         הקב"ה נתן לאדם שכל ודעת, משתי סיבות עיקריות:

1. מחמת מעלתו של האדם. שאינו בע"ח רגיל וראוי שתהיה לו דעת איך לנהל את חייו.

2. ע"י כך שיש לאדם שכל ויכול לנהל את ענייניו בעולם- הוא מתקשר ומתחבר אל העולם הזה - הגשמי.

·         חיבורו של האדם לחומר הוא בגדר ירידה לצורך עלייה, כדי לרומם את החומריות אל הקדושה.

האדם צריך לשים לב, לא להיסחף אחרי החומריות, אלא לשמור על איזון נכון בין חומריות לרוחניות.

ב.      כדי לגשת באופן נכון לחיים החומריים המעשיים, נתן הקב"ה לאדם את התפילה, כדי שעל ידה יתחבר אל הקב"ה ומתוך הקודש יפנה לחיי החול באופן מאוזן ונכון.

ג.       הקב"ה נותן לאדם הזדמנות להתקרב אליו ע"י התפילה ובכך לעלות ממצבו הרגיל למצב עליון יותר.

* חז"ל סידרו את התפילה בנוסח כזה שייתן מענה לכל היעדים של התפילה: התקרבות לה', קבלת השפע, שמירת האיזון בין חומר לרוח, וכמו"כ התפילות מכוונות גם כנגד קורבנות כל זמן ומועד.



הראי"ה קוק

מהות התפילה:

* "הנשמה היא תמיד מתפללת": הנשמה האלוקית שבקרב האדם שואפת כל הזמן להתרומם ולהידבק במקורה-  בקב"ה, תוך שהיא פועלת ומקרינה על כל העולם כולו. קיום מצוות התורה בפועל בחיים- הוא ביטויה המעשי של תפילת הנשמה.

* התפילה המעשית, בפיו של האדם מאפשרת את הגילוי של תפילתו הנשמתית המתמדת.

* אדם שאינו מתפלל זמן רב תפילה בכוונה מעומק הלב, חש כבדות רוח פנימית.  

* התפילה מהווה מצד אחד- חובה והכרח פנימי, ומצד שני- תענוג רוחני גדול.

   בתפילה אנו מתנשאים לעולם עליון ושלם, המתאים לשאיפותיה המוחלטות של נשמתנו האלוקית.

* כל העולם כולו וכל הברואים, משתוקקים לקדושה העליונה, והאדם מבטא שאיפה זו ע"י תפילתו.

הדרכת התפילה וחלקיה:

* אין מטרת התפילה לשנות את רצון ה' חלילה, אלא להביא את האדם להתעלות רוחנית, ויחד עם זאת- להתעלות העולם.

כיוון שעצם הרצון והשאיפה, העומדים ביסודה של התפילה- הם כבר התעלות לאדם, ע"י הבעת שאיפתה של נשמתו.

* אנו פותחים את תפילתנו בדברי שבח לקב"ה, כדי לשלול את הדעה המוטעית שניתן לשנות את רצון ה' ע"י התפילה.

  לכן דורש ר' שמלאי, שמשה רבנו הקדים שבחו של הקב"ה לפני תפילתו להיכנס לארץ ישראל, כדי למנוע טעות זו.


באור לדברי ר' אליעזר בגמרא: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים":

הגמרא מסבירה בשלשה אופנים שונים מהו החיסרון של "תפילת קבע" והראי"ה מסביר כל אחד מן הפירושים:

1. "כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי"- אם אדם מתפלל רק מתוך הכרח, וחש כי התפילה היא משא מכביד ומייגע- אין זו תפילה שלימה. אלא צריך שהתפילה תרענן ותחדש את כוחותיו.

ולכן נקראת תפילתו "קבע"- כיוון שאינו מתחדש בתפילה.

2. "כל שאינו אומרה בלשון תחנונים"- עיקרה של התפילה הוא עבודת ה' ומילוי רצונו, ולכן יש לאומרה בלשון תחנונים, ולא רק לשם סיפוק רגשותיו הפנימיים [אף שהם נעלים ומרוממים].

ולכן נקראת תפילתו "קבע"- כיוון שהוא מתפלל רק עם הרגש הטבעי הקבוע שבו.

3. "כל שאינו יכול לחדש בה דבר" - בנוסף להבעת הרגש בתפילה, צריך האדם להביא לידי ביטוי בתפילתו גם היבט שכלי, ע"י התכוונות לדבר מסוים מחודש בכל תפילה. ולכן נקראת תפילתו "קבע"- כיוון שהאדם נותן משקל יתר לרגש הקבוע שבו.

באור דרשת הגמרא "תפילות - אבות תיקנום":

כל אחד מהאבות תיקן תפילה אחת והתורה מציינת ביטוי אחר של תפילה ביחס לכל אחד. הרב קוק מעניק פרשנות מקורית לקשר שבין האבות, התפילה שחיברו ולשון שבה קבעו את התפילה.

אברהם - שחרית - עמידה: לפני שהאדם ניגש לעסקי החיים ולסיפוק צרכי הקיום שלו, עליו לבנות לעצמו בסיס מוסרי חזק שיאפשר לו לעמוד בנסיונות הכרוכים במפגש עם עולם המעשה והחיים. זו מטרתה של תפילת שחרית ולתכלית זו מתאים במיוחד אברהם שעמד בעשרה נסיונות.

יצחק - מנחה - שיחה: לעת ערב, בהגיע זמן המנחה, כאשר האדם נח מעמל יומו מגיע הזמן שבו הוא יכול להקדיש יותר תשומת לב לעולמו הרוחני-הפנימי. זמן זה מיועד להפרחת הנפש בכוחות חדשים ולצמיחה רוחנית ('שיחה' מלשון שיח, צמח). צמיחה זו עולה באופן טבעי מתוך נפשו של האדם, ומכוונת אותו לאורח חיים מוסרי. לכן מי שנוטה מדרך טבעית זו צריך לתת את הדין על כך. [מידת הדין היא כידוע מידתו של יצחק].

יעקב - ערבית - פגיעה: האנשים הנעלים בעם ישראל, יכולים להתעלות ולהגיע לדרגות רוחנית גבוהות ביותר, עד למדרגת הנבואה. התעלות זו אפשרית ביותר בלילה, בזמן תפילת ערבית, משום שזהו זמן של התבודדות ושקט פנימי. המפגש המשותף של האדם עם אלוקיו מכונה בשם 'פגיעה'- שמציינת השפעה הדדית בין שני גופים שנפגשים. תפילה זו מתאימה במיוחד ליעקב שהתפלל לה' וזכה מיד לאחר מכן למחזה הסולם.

ההשפעה הרוחנית המיוחדת של כל תפילה על האדם

כשם שבגוף האדם ישנם אברים שחסרונם מורגש ופוגע באופן משמעותי בתפקוד הגוף כולו, כך לכל אחת מתפילות היום יש השפעה ייחודית על האדם:

שחרית:            מסדרת את כוחות האדם באופן מאוזן וראוי, אחרי "התגברות צד החומר בזמן השינה", כדי שיוכל להשתמש בכוחותיו לעבודת ה' במשך היום.

מנחה: תפילה הבאה בתום יום עבודה ופעילות בעולם- תפקידה לטהר את האדם מהתגברות היצר, בעקבות המגע עם עסקי העולם, "התפילה מחזירה את האבידה הרוחנית".

ערבית: תפילה אשר נועדה לרומם את רוח האדם, ולשמור על טהרת המחשבות וההרהורים, "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם".

הרב דסלר

* האבות תיקנו לנו את התפילות, מהותן ודרך ביצוען.

* המהר"ל מסביר על פי המדרש, שכאשר אברהם אבינו התפלל אל הקב"ה על סדום, באו לידי ביטוי במעמד זה 3 מרכיבים:

1.      דרך ,"מלחמה", כנגד שם אלוקים, שהוא מידת הדין.

2.      דרך "פיוס", כנגד שם א-ל, שהוא מילת החסד.

3.      דרך "תפילה", כנגד שם ה' המיוחד, שהוא מידת הרחמים.

* אומר על כך הרב דסלר, שצריך להבין איך ניתן לגשת אל הקב"ה, באופן של "מלחמה". והרי עלול להיות כאן חילול ה', כיוון שהאדם מערער כביכול על החלטת ה'!

* "דרך תפילה": כאשר אדם מתפלל אל הקב"ה, מתוך ידיעה שרק הוא יכול לעזור לו. ברגע שהקב"ה, יענה לתפילתו, וימלא

   משאלתו- הרי יש כאן גילוי כבוד ה', וריבוי קידוש ה', כיוון שהאדם יכיר טובה לקדוש ברוך הוא שעזרו.

    אך, יתכן שהקב"ה לא יענה לתפילת האדם, אם בקשתו- עלולה לפגוע בו, ברמה רוחנית או גשמית.

* "דרך פיוס": אדם מבקש מהקב"ה שימחל לו על עוונותיו, כיוון שהוא מבין שהם מפריעים לו:

א. מבחינה רוחנית (קרבה לה').     ב. מבחינה גשמית (קבלת שפע).

* בתפילתו של אברהם אבינו על סדום באו לידי ביטוי כמה אופני תפילה:

  1. דרך "תפילה": מתוך שאברהם מבין שה' מחייה את כולם- מבקש ממנו על חייהם של אנשי סדום.

  2. דרך "פיוס": אברהם אבינו רוצה שהכוחות החיוביים יגברו על הכוחות השליליים, ולכן מבקש שה' ימחל על עוונותיהם.

  3. בתפילת אברהם על סדום באה לידי ביטוי גם דרך "מלחמה":

      "דרך מלחמה": כאשר הצדיק מרגיש שהנהגה מסוימת של ה' בעולם- עלולה לגרום אצלו ירידה בעבודת ה', וחילול ה'.

      ייתכן והקב"ה יענה לתפילתו של צדיק, כיוון שהוא זכאי לכך במידת הדין, כיוון שמקדיש את כל חייו לעבודת ה'.

ולכן נקראת תפילה זו "דרך מלחמה", כיוון שהצדיק מקבל את מבוקשו ע"פ מידת הדין.

* רק אדם צדיק, ששואף לקידוש ה', וכל חייו מוקדשים לעבודת ה'- יכול להתפלל בדרך "מלחמה".

* אברהם אבינו, השואף לקידוש ה', התפלל באופן טהור ואמיתי למען קידוש ה', והיה ראוי להתפלל בדרך "מלחמה".

  ההוכחה לכך: שהקב"ה אמר לו, שאם היו עשרה צדיקים היה נעתר לתפילתו.

  אך, איוב אמר את דבריו בנימה של קושיה, ולכן- נענש על זה.

* צדיק גוזר- והקב"ה מקיים: מדובר על צדיק שמתפלל לה' בדרך מלחמה, כדי למנוע חילול ה', כפי הבנתו.



* משה רבנו אומר לקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה?", כלומר- למה שעבוד מצרים כ"כ קשה לעם ישראל?

   תפילתו זו, באה למנוע הסתר גדול וחילול ה', שעלול היה להיגרם לדעתו עקב השעבוד הקשה.

   וכן כאשר אמר לאחר חטא העגל: "למה יאמרו מצרים לאמר: ברעה הוציאם"- כוונתו הייתה למנוע חילול ה'.

   ניתן לראות את טוהר כוונתו של משה, ואהבתו הגדולה לה', מכך שלאחר חטא העגל הוכיח את עם ישראל במילים קשות. 

   מכך אנו למדים שכל כוונתו של משה לשם שמים, להרבות קידוש ה'.

ניסיון העקידה:

* בעקידה, באו לידי ביטוי מסירות נפשו של אברהם והתבטלותו כלפי ה', בשני אופנים:

   גופני: היה מוכן להקריב לפני ה' את בנו היחיד.

   רוחני: היה מוכן לפעול בניגוד למה שלימד את בני דורו- לחדול מעבודת אלילים וקורבנות אדם, ולרדוף חסד ואהבת ה'.

   אברהם היה מוכן לעשות זאת, כדי למלא אחר רצון ה'.

* אברהם עשה זאת, למרות שהיה בכך גם חשש חילול ה' כלפי עצמו. כיוון שציווי העקידה סתר את הבטחת ה' לגבי יצחק,

   ואברהם לא יכל ליישב את הסתירה הזו בעצמו.

* בניסיון העקידהבניגוד למקרה סדוםאברהם לא מבקש הסרת חילול ה', ואינו מבקש את יישוב הסתירה ע"י הקב"ה.

   כיוון שחשש אברהם שעקב אהבתו הגדולה ליצחק בנו- בבקשתו מה' להסרת הקושיה תהיה גם נגיעה אישית מסויימת.   

* אברהם אבינו ביקש מה', שישאיר בתוך לב בניו את "נקודת ההתבטלות" הפנימית,שהיא: היכולת לקבל את רצון ה'

   בהתבטלות, גם כאשר איננו מבינים את הנהגתו.

* שלמה המלך מבקש בתפילתו מהקב"ה, לענות באופן שונה לתפילות שיאמרו בבית-המקדש:

   תפילת הגויים: "ועשית ככל אשר יקרא אליך הנוכרי"- כיוון שהגוי אינו מתבטל לרצון ה'- יש צורך שה' יענה לתפילותיו 

   באופן מיידי וניכר, כדי שהגוי יראה את גדולת ה'.

   תפילת ישראל: "לכל עמך ישראל...ונתת לאיש ככל דרכיו"- כלומר, לעם ישראל תהיה ההיענות בהתאם למצבו של כל

   אדם, כיוון שיש לישראל את "כח ההתבטלות" כלפי רצון ה'.

* בכל תפילה של האדם אל ה'- יש צד של חילול ה'. כיוון שהאדם אומר כביכול שיש דבר טוב שה' מונע ממנו.

* את מראית העין של חילול ה' הזה ניתן להסיר ע"י "נקודת ההתבטלות" לרצון ה', וקבלת האדם את הנהגת ה' למרות

   התמיהות וחוסר ההבנה. כך יכול האדם לזכות למילוי בקשתו ולהסרת הקטרוגים מעליו.

* עיקר התפילה היא כוונת הלב, ואז מתעוררת "נקודת האמת" הפנימית, ומצטרפת לתפילתו.

סיכום סוגיית אמונת חכמים – ע"פ מיקוד תשע"ג

ריה"ל, ספר הכוזרי, מאמר שלישי (עמ' 9-13)

ארבעה יתרונות שיש לחז"ל על פני הקראים

הקראים מקבלים את התורה שבכתב ומתנגדים לפרשנות של חז"ל אך, למעשה, גם הם נשענים על פרשנותם של חכמיהם לתורה. ריה"ל מציין מספר נימוקים מדוע יש להעדיף את פרשנותם של חז"ל על פני פרשנות הקראים:

א.      חז"ל היו רבים וחכמי הקראים מעטים

ב.      סברת חז"ל נשענת על מסורת נבואית ואילו הקראים נשענים על סברותיהם בלבד

ג.        חז"ל מסכימים בנקודות המרכזיות והעקרוניות של התורה כפי שנאמר: "תורה אחת ומשפט אחד" ואילו חכמי הקראים חלוקים ביניהם גם לגבי פרטים.

ד.      חז"ל הסתייעו בהשראת השכינה

ריה"ל מרחיב את הנקודה האחרונה ומסביר שמקור סמכות חז"ל (בית הדין הגדול) נובעת מסיוע אלוקי שבא לידי ביטוי בכך שהתורה שבע"פ מבוססת על מסורת מסיני (שכן רב פרטי התורה שבעל פה נקבעו על ידי משה במדבר בשעה שהוא לימד את התורה שבכתב יחד עם פירושה שבע"פ) ועל ההשראה האלוקית ששרתה על ביה"ד הגדול בזמן שישב בלשכת הגזית סמוך לבית המקדש: "במקום אשר יבחר ה'". הסיוע האלוקי הזה מעניק לפסיקות של ההלכתיות חז"ל תוקף מחייב של מצוה וזו הסיבה שאנו יכולים לברך "אשר קדשנו במצוותיו" על מצוות מדרבנן כמו נר חנוכה ונטילת ידיים. משום כך, לפסיקות ההלכתיות של חכמי ישראל שנקבעו לאחר היציאה לגלות (כאשר הסיוע האלוקי פסק) יש מעמד הלכתי נמוך יותר: אין אנו מברכים עליהם והם נקראים תקנה או מנהג.

נשאלת השאלה, כיצד יכלו חכמים לחדש מצוות שאינן כתובות בתורה, והרי נאמר: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו"? תשובת ריה"ל היא שציווי זה נאמר להמון העם (שלא ישנו את מצוות התורה מדעתם, כפי שעשו הקראים) ולא לחכמים אשר, כאמור, שואבים את סמכותם מהמסורת הנבואית ומההשראה האלוקית, ולכן דבריהם שקולים לדברי תורה ואין הם נחשבים כתוספת לתורה. יתרה מזו, לא יתכן שחז"ל טועים בגלל מספרם הרב, בגלל חוכמתם הרבה ובגלל הסיוע הנבואי לו זכו (שים לב! עפ"י שיטת ריה"ל יש לנבואה סמכות בפסיקת ההלכה וזאת בניגוד לשיטת הרמב"ם).


רמב"ם / נבואה והלכה

רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה (עמ' 14-16)

סמכות הנביא בעניני הלכה:

לנביא אין עדיפות על פני החכם בפסיקת ההלכה, כמו שנאמר: "לא בשמים היא". לפיכך קובע הרמב"ם שבעניני הלכה "לא הפנה אותנו ה' אל הנביאים, אלא הפנה אותנו אל החכמים בעלי הסברא וההקש". לפיכך, אם יאמר נביא שדין מסוים מן התורה נמסר לו בדרך הנבואה, הרי הוא נביא שקר גם אם דין זה מופיע בתורה. לנביא יש רק יתרון אחד בעניני הלכה: הוא יכול לשנות דבר מהתורה בהוראת שעה (פרט לאיסור עבודה זרה), כפי שעשה אליהו כאשר הקריב קרבן לה' מחוץ למקדש, וכפי שעשה אלישע כאשר ציווה להשחית עצי פרי במלחמת מואב. במקרה זה חובה לציית לנביא ומי שאינו עושה זאת, אלא רוצה לנהוג עפ"י מה שכתוב בתורה, חייב מיתה כפי שנאמר: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" (דברים יח', יט'). "ובזה בלבד נבדל הנביא משאר בני האדם בתורה, אבל בעיון ובהקש ובהתבוננות בתורה הרי הוא כשאר החכמים הדומים לו שאינם נביאים".




רמב"ם, הקדמה לפירוש המשנה - המשך (עמ' 17-20)

חמשת סוגי הלכות בתורה שבעל פה:

בתורה שבע"פ קיימים 5 סוגי הלכות:

1] "הפירושים המקובלים" ממשה רבנו: ניתן ללומדם ברמז מפסוק, או מסברא. ואין בהם כל מחלוקת.

2] "הלכה למשה מסיני": אין להם ראיה כלשהי, אך גם בהם אין כל מחלוקת. 

3] דינים הנלמדים בהיקש וסברא: יכולה להיות בהם מחלוקת. ההכרעה בהם היא ע"פ רוב הדעות.

* ישנם אנשים החושבים בטעות, שקיימת מחלוקת גם בדינים המקובלים ממשה. זו סברא מוטעית, הנובעת מחוסר הבחנה בין הדינים המקובלים ממשה, לבין הלכות שונות בהם קיימות מחלוקות תנאים.

* בין הלל לשמאי- היו מעט מאוד מחלוקות. כיוון שהיו שווים "בתבונה ובעיון ובידיעת העיקרים...".

  בין תלמידי הלל לתלמידי שמאי- היו מחלוקות רבות. כיוון שנתמעטה שקידתם ונחלשה סברתם, בהשוואה לרבותיהם.

4] גזרות נביאים וחכמים: מטרתן לעשות סייג וגדר לתורה. יכולה להיות בהן מחלוקת. כאשר מסכימים כל החכמים על גזירה מסוימת, או שהיא כבר פשטה והתקבלה- אין אפשרות לחלוק עליה [אפילו נביאים].

5] תקנות ומנהגים: אסור לעבור עליהם, "הואיל והסכימה עליהם כל האומה". ישנן תקנות מתקופת משה רבנו, וישנן תקנות מתקופת המשנה והתלמוד.     


רמב"ם / היחס לאגדות חז"ל

רמב"ם, הקדמה לפרק חלק (עמ' 21-23)

הרמב"ם מתאר שלש גישות נפוצות בקרב עם ישראל בקשר ליחס לאגדות חז"ל.

הכת הראשונה - אנשי כת זו מתיחסים לחז"ל ולדבריהם ביראת כבוד ומבינים את כל אגדות חז"ל, כולל את הדברים הבלתי מציאותיים, המנוגדים להגיון והמוזרים, כפשוטם. "והכת הזאת, עניית הדעת, יש לרחם עליהם בגלל סכלותם" ויתרה מזו, מתוך כוונתם הטובה לכבד את דברי חז"ל, הם למעשה משפילים ומבזים אותם משום שהם סוברים שהם, בדעתם הדלה, מסוגלים להבין את דברי חז"ל ומיחסים לחז"ל אמירת דברים שלא יתכן שהם אמרו או סברו.

הכת השניה - גם הם מבינים את דברי חז"ל כפשוטם, אלא שהבנה זו מובילה אותם לזלזל בחז"ל משום שהם מיחסים להם אמירת דברים שאינם הגיוניים ואינם מתקבלים על הדעת. אנשים אלו חושבים שהם חכמים יותר מחז"ל, "והם כת ארורה, לפי שהם מתפרצים כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים".

הכת השלישית - זו הגישה הנכונה לפי השקפת הרמב"ם. אנשי כת זו מבינים שחז"ל הם אנשים גדולים וחכמים ויחד עם זאת ברור להם שיש דברים שהם נמנעים (בלתי הגיוניים ובלתי אפשריים) ולכן, אם הם מוצאים בדברי חז"ל דבר שנראה כנמנע בפשוטו, ברור להם שיש להבין דבר זה כמשל "ונתברר אצלם שיש בדברי חז"ל פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים, אין משמעות דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל וכך היא דרך החכמים הגדולים."





רמב"ן, דברים י"ז, י"א: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (עמ' 40)

יש לשמוע בקול דברי חכמי ביה"ד הגדול שנאמרו בעודם יושבים בלשכת הגזית אפילו אם נראה לנו שהם טועים, משום שה' רצה למנוע מצב של פילוג ומחלוקת בעם בעניני הלכה. ואין לחשוש שמא הם באמת טועים משום ש"רוח השם על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו", כלומר, יש לחכמי ישראל סיוע משמים שלא יגרמו לטעות.

רמב"ן, דברים י"ט, י"ט: מצוות עדים זוממים (עמ' 41)

דין זה מהווה דוגמה לעיקרון שה' מסייע לדיינים שלא יווצר מצב שאדם חף מפשע יוצא להורג עפ"י פסק מוטעה. הכלל בעדים זוממים הוא שבדרך כלל עושים לעדים את אותו דין שזממו לעשות לנידון. אבל "הרגו - אין נהרגים", כלומר, אם האדם שעליו העידו העדים הזוממים (עדות שקר) כבר הוצא להורג עפ"י עדותם הם עצמם לא יומתו. ההסבר לכך הוא, שאם ה' איפשר לאותו נידון למות הרי שזה היה רצון ה' וזהו הדין הנכון והדיינים לא טעו כשפסקו לאדם זה עונש מוות (למרות שעדותם של העדים היתה שקר). "והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועימהם בדבר המשפט".


ספר החינוך, מצוה עח', מצוות הטיה אחרי רבים (עמ' 42-43)

כאשר יש מחלוקת בין קבוצות חכמים השווים בחכמתם, מדין תורה יש לפסוק על פי הרוב משום שסביר יותר להניח שהרוב צודקים שכן, "בהַשְוַיָת החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מהמיעוט". הציווי להכריע על פי דעת הרוב נועד לחזק את קיום הדת על ידי מניעת מצב שכל אחד ינהג על פי דעתו ובכך יגרם פילוג בעם ישראל. "אבל עכשיו  שבפרוש נצטוינו לקבל בה את דעת רוב החכמים – יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה". כלומר אפילו אם הם טועים עלינו לשמוע בקולם ובמקרה זה עליהם יהיה החטאת ולא עלינו.

ספר החינוך, מצוה תצה', לשמוע בקול בית דין בכל זמן (עמ' 44-45)

מצווה עלינו לשמוע בקול ביה"ד הגדול, בין בדברים שאמרו מדעתם ובין בדברים שלמדו מן התורה בי"ג המידות. הפירוט ההלכתי של סמכויות ביה"ד הגדול בספר החינוך זהה לדברי הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב'. החובה לשמוע בקול גדולי הדור קיימת גם לאחר ביטול הסנהדרין: "והעובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו - מבטל עשה זה ועונשו גדול מאוד, שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שעש בו דעת."

ספר החינוך, מצוה תצו', שלא לסור מדבריהם (עמ' 46-47)

כאמור לעיל (מצוה עח'), יש מצוה לשמוע בקול חכמי ישראל גם במקרה שהם טועים, על מנת לשמור על אחדות התורה והעם: "שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים - אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם, וטוב לסבול טעות אחת ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטובה תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחילוק לב העם והפסד האומה לגמרי".

על פי עיקרון זה ניתן להבין את מהלך הענינים בסיפור 'תנורו של עכנאי' שם נפסקה ההלכה עפ"י דעת רוב החכמים ונגד בת קול וניסים שנעו על פי ר' אליעזר שהחזיק בדעת מיעוט. לאחר שנפסקה ההלכה אמר הקב"ה: "נצחוני בני". כלומר, למרות שהפסיקה נגד האמת (משום שהיתה נגד מה שנפסק בשמים) בכל זאת ה' קבל את הכרעת הרוב המוטעית כדי לשמר את העיקרון של השמיעה לקול רוב החכמים.

שים לב להבדל בין דברי החינוך לדברי הרמב"ן בענין האפשרות שהחכמים יטעו: לדברי הרמב"ן הסיכוי לטעות הוא קטן עד בלתי אפשרי כי יש סיוע מן השמים  (וכן כתב גם ריה"ל) ואילו לדברי ספר החינוך יש אפשרות שהם יטעו ובכל זאת עלינו לעשות כמצוותם על מנת לשמר את אחדות ישראל.


רבנו ניסים, דרשות הר"ן, הדרוש החמישי (עמ' 48-51)

* משה רבנו קיבל את התורה שבכתב וגם את התורה שבע"פ. משה רבנו לימדנו ביחס למחלוקות חז"ל שני כללים: 1) "אחרי רבים להטות",  2) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך". וכך הכריעו חכמי הדורות במחלוקות, ע"פ הכלל: "ובאת אל הכהנים הלווים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, והגידו לך את דבר המשפט". כלומר, "נצטווינו ללכת אחרי הסכמת חכמי הדורות...".

* במסכת ב"מ, מובא מעשה שבישיבה של מעלה חלקו חכמים עם הקב"ה בהלכה מסוימת. מבאר הר"ן את הנלמד מכך: "שמאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם, ושכלם היה מחייב לטמא- היה מן הראוי שיהיה טמא, אע"פ שהוא היפך מן האמת, שכן מחייב השכל האנושי". כלומר, ההלכה מוכרעת רק ע"פ ההבנה השכלית של חכמי הדור.

* אדם שעובר על איסור דרבנן- עובר למעשה על איסור מדאורייתא. והכלל: "ספיקא דרבנן לקולא"- קיים מפני שזהו התנאי שהתנו חכמים מראש.

* במסכת שבת, מובאת מחלוקת אמוראים, לגבי מקור חיוב ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה". רב אויא אומר שהמקור לכך הוא: "לא תסור". רב נחמן אומר שהמקור לכך הוא: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". מסביר הר"ן, שרב אויא סובר שגם מקור חיובן של מצוות חיוביות שמחדשים חז"ל- נלמד מהפסוק: "לא תסור". אך רב נחמן סובר, ש"לא תסור"- מלמד על מצוות התורה שחז"ל מגדירים ומפרטים אותן (לדוג': איסור כלאיים, איסורי מלאכה בשבת), אך המצוות שחכמים מחדשים אותן (לדוג': נר חנוכה)- נלמד מקור חיובן מהפסוק: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך".     


מהר"ל מפראג, באר הגולה  (עמ' 60-77)


* ישנם הטוענים כנגד מצוות חכמים בתורה שבע"פ:

   1) כתוב בתורה: "לא תוסיפו", ואילו חז"ל הוסיפו גזירות רבות, מעבר למצוות בתורה שבכתב.

   2) במקום שתהיה תורה אחת, קיימות למעשה שתי תורות- אחת בכתב ואחת בע"פ.

   3) התורה שבכתב נראית חסרה, כיוון שצריך להשלימה ע"י תורה שבע"פ.

   4) כתוב בתורה: "לא תגרעו", ואילו חז"ל גרעו מהתורה שבכתב (לדוג': 39 מלקות, במקום 40 הכתובות בפשט הפסוק).


* תשובת המהר"ל על הטענה הראשונה והרביעית (תשובות נוספות- בהמשך דבריו):

   בציווי התורה: "לא תוסיפו"- אין הכוונה להוספת מצווה מסוימת, שהרי אז לא ניתן היה לתקן את ימי הפורים.

   וכן בציווי התורה: "לא תגרעו"- אין הכוונה לגריעת מצווה מסוימת, שהרי זהו "ביטול" ולא "גירעון".

   אלא, כוונת התורה בצוותה: "לא תוסיפו"- לא להוסיף על שיעור המצווה עצמה [לדוג':5 פרשיות בתפילין במקום 4].

   וכוונת התורה בצוותה: "לא תגרעו"- לא לגרוע משיעור המצווה עצמה [לדוג':3 ציציות במקום 4].


* ישנם 4 סוגים של מצוות מדרבנן:

   1] "דברי סופרים" (- "פירושים מקובלים" ו"הלכה למשה מסיני" בלשון הרמב"ם): פירוש חכמים למצוות התורה.

   2] מצוות מדרבנן, עם "אסמכתא" מהתורה: מצוות שחכמים קבעו, יש ראיה ממשית מהתורה, ולא רק בדרך מליצה.

       [המהר"ל מביא ראיות לדבריו משלוש סוגיות בגמרא: נטילת ידיים (חולין), בישולי עכו"ם (ע"ז), עירוב תבשילין (ביצה).]

   3] מצוות מדרבנן, שהן "גדר וסייג" לתורה: מצוות שנועדו להרחיק את האדם מעבירה על מצווה מהתורה.

* (תשובה לטענה השנייה לעיל):

   מס' מצוות עשה בתורה- רמ"ח, כמספר איבריו של האדם. יש קשר מהותי בין מצוות עשה מהתורה לבין איברי האדם.

   כשם שקיימים איברים בגוף האדם שיש להם שמירה מפני פגעי הטבע (לדוג': עפעפיים השומרים על העיניים)- כך גם למצוות

   התורה יש צורך בשמירה מפני פגעי היצר הרע. וכשם שהחלק השומר על האיבר באדם- נחשב כחלק בלתי נפרד ממנו,

   כך גם הסייג והגדר מדרבנן השומר על המצווה מהתורה- נחשב כחלק בלתי נפרד ממצוות התורה.   


   4] מצוות מדרבנן, שהתווספו במהלך הדורות. מצוות שחכמים הוסיפו מדעתם. לדוג': נר חנוכה.


* (תשובה נוספת לטענה השנייה לעיל):

   מצוות התורה ומצוות דרבנן - נחשבות תורה אחת, כיוון שעניינן משותף- "מיישרות האדם", כלומר, מכוונות אותו לחיים

   מתוקנים ומוסריים בעולם הזה, "ועל ידי שניהם התורה היא שלמות האדם". ההבדל ביניהן- הוא רק בדרגת מקור נתינתן:   

   מצוות התורה, שיש להן "שכל עליון", כלומר, כוונות עליונות הנעלות מבינתנו- ניתנו לנו מאת הקב"ה.

   מצוות דרבנן, שאינן "כל כך שכל אלוקי עליון", כלומר, שתלמידי חכמים גדולים יכולים להבין טעמן- תוקנו לנו ע"י חז"ל.

   מהפסוק: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך..."- רואים כי ה' הסמיך את חז"ל "לתקן מה שראוי לפי השגתם".


* במסכת יבמות, מובאות בגמרא מס' דעות אמוראים, מהו המקור והטעם לגזירת חכמים (ע"י שלמה המלך) באיסור עריות

   "שניות" (-קרובות משפחה מדרג ב'). המהר"ל מבאר 4 מן הדעות המובאות שם:

   1) לדעת רבא: עריות מדרג א'- הן "קשות" וחמורות, ואילו עריות מדרג ב'- הן "רכות", ופחות חמורות. אך מכיוון שהן

       קרובות לדרג א'- קיים גם בהן דין ערווה, ולכן גם הן נאסרו בגזירת חכמים.

   2) לדעת רב יהודה: גזירות חכמים הן השלמה למצוות התורה. ללא גזירות אלו- לא הייתה אחיזה לישראל במצוות התורה.

       גזירות חכמים, הן מעין "ידיות אחיזה", שעל ידן יכולים ישראל להתחבר ולאחוז ב "סל" של מצוות התורה.

   3) לדעת רב אושעיה: גזירות חכמים הן הרחקת והפרשת האדם מן החטא.

   4) לדעת רב כהנא: מצוות התורה- הן חיים לאדם, וניתנו מאת הקב"ה. כדי שהמצווה תהיה שמורה ותמלא את ייעודה-

       צריך לעשות לה שמירה, "עשו משמרת למשמרתי", וזו השלמת המצווה. (כשם שבגוף האדם- איברים חשובים מוגנים,

       כפי שהוסבר לעיל.)


* מובא בגמרא במסכת עירובין, שיותר ממצוות התורה- על האדם להיזהר במצוות מדרבנן, כי "העובר עליהם חייב מיתה".

   מסביר זאת המהר"ל:

   א] מכיוון שמצוות מדרבנן תוקנו ע"פ חכמתם ושכלם של חז"ל- הן קשורות יותר לצד הטבע האנושי, ולכן האדם מקבל עליהן   

   את עונשו מהר יותר. כשם שבעולם הטבע, אדם שמקרב אצבעו לאש- מיד נכווה. לכן: "כאשר הוא חוטא בגזרת חכמים

   שהם השכל האנושי- על זה בא עליו העונש מיד... והחוטא במצוות התורה שהן אלוקיות- ענשו יותר בעולם הבא...".  

   ב] גזירות חכמים- הן סייג לתורה, "מבדילות ומפרישות את האדם מן החטא", והן "נחשבות כמו צורה והשלמה לגוף

   המצווה". אם אדם חוטא במצווה דרבנן- הוא גורם העדר ומבטל את "הצורה וההשלמה" של המצוות, ולכן מתחייב העדר

   ומיתה ("העדר"כנגד "העדר"). ולכן כתוב: "ופורץ גדר ישכנו נחש", כיוון שאדם גרם העדר- לכן פוגע בו נחש שעניינו העדר.

   [וכך מובא גם בגמרא במסכת ברכות, ביחס לאדם השב מעבודתו, שגדרו אותו חז"ל שיזדרז לתפילת ערבית, ולא ישב

   קודם לאכול ולשתות, וגם ביחס לכך נאמר שם: "וכל העובר על דברי חכמים- חייב מיתה"]


* בהמשך הגמרא במסכת עירובין, מובא הפסוק: "עשות ספרים הרבה אין קץ", כתשובה לשאלה: מדוע תורה שבע"פ ומצוות 

   דרבנן לא נכתבו מראש בספרים ?

   מסביר המהר"ל את תשובת הגמרא: מצוות התורה הן "יסוד המצוות", ואילו מצוות דרבנן הן פרטי המצוות. והפרטים

   מעצם טבעם- מתפשטים והולכים עד אין סוף, ולכן לא ניתן לכותבם בספרים.  


* בגמרא במסכת עירובין מובא דרוש על הפסוק: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה

   שגזרת עלי, וקיימתין". מבאר המהר"ל: עם ישראל מתפאר בכך שקיבל על עצמו מצוות נוספות, על מה שהצטווה בתורה.

   ודבר זה מעיד על שני דברים: 1) הקדושה של עם ישראל,  2) עבודת ה' מתוך אהבה. כיוון שהוסיפו על עצמם מצוות

   נוספות, שלא התחייבו בהן קודם לכן.


* בגמרא במסכת ברכות, מובא דרוש על כך שאומר הקב"ה למלאכי השרת, שהוא "נושא פנים" לעם ישראל, כשם שהם

   מדקדקים במצוות דרבנן, מעבר למצוות התורה, ובכך נוהגים לפנים משורת הדין (מידה כנגד מידה).


* בגמרא במסכת יבמות, מובאת מחלוקת אמוראים. אביי אומר: "כל המקיים דברי חכמים- נקרא קדוש". מבאר המהר"ל את

   דבריו: "מצוות דרבנן הן פרישה מן החטא", כיוון שמקיים מצוות שלא ציווה אותו הקב"ה, ולכן הוא נקרא "קדוש".

   רבא חולק עליו, ואומר שאם אינו מקיים דברי חכמים, לא רק שאינו נקרא "קדוש", אלא אף נקרא "רשע", כיוון ש"מצוות

   דרבנן מחויבות על האדם, שהרי אמרה תורה 'לא תסור' ". כלומר, לאחר שכבר קבלנו עלינו מצוות דרבנן- מעתה אנו

   מחויבים בהן, ולכן אדם העובר עליהן נקרא "רשע". 


* בגמרא במסכת חגיגה, מובאת דרשה על הפסוק: "דברי חכמים כדרבנות, וכמשֺמרות נטועים בעלי אסופות, נתנו מרועה אחד".

   המהר"ל מבאר את דרשת חז"ל על הפסוק הזה:

   "דברי חכמים כדרבנות"- "באו לומר לך מעלת דברי חכמים בעצמם. כי הם נמשלים לדרבון (-דורבן), כי הדרבון הזה הוא

   מיישר את הפרה לתלמיה עד שהולכת בשיווי (-באמצע). וכך דברי חכמים מיישרין את האדם לדרך השווי שבה החיים".

   כלומר, דברי חכמים מטרתם ליישר את האדם לדרך האמצע הישרה.

   "כמסמרות נטועים"- "שמפני שהם לפי השכל והשכל מחייב אותם- הם חזקים, ואין מזיז אותם ממקומם".

   כלומר, דברי חכמים מיוסדים על השכל, ואינם כמו חוקי הגויים שנועדו לייצב את החברה האנושית. חוקי הגויים- הם

   סובייקטיביים, ויכולים להשתנות, לעומתם דברי חכמים- הם אובייקטיביים, ואינם משתנים, כיוון שמיוסדים על שכל אמיתי.

   "נטועים"- כמו נטיעות, כך גם דברי תורה "פרים ורבים, כי התורה היא הברכה העליונה", ולכן הם מתרבים כל הזמן.

   "בעלי אסופות"- חכמים מתאספים ולומדים תורה ביחד, "וכאשר הם מתאספים- יש בהם כל הדעות המחולקות".

   מכיוון ש"הם מחולקים בשכלם", לכן כל חכם רואה צד אחר בדין בו עוסקים, כי בכל דין יש צד טהרה ויש צד טומאה.

   "נתנו מרועה אחד"- "כמו שה' יתברך- אדון כל המעשים, וממנו העולם המורכב...וכך הוא דבר זה, שכל דבר יש לו בחינות

   מתחלפות...אם כן המטמא והמטהר- זה למד תורה כמו השני, כי לכל אחד ואחד יש לו בחינה בפני עצמו...אבל לעניין

   הלכה למעשה- אין ספק שהאחד יותר עיקר מן השני".

   כלומר, הקב"ה ברא עולם מורכב, ולכן בכל דין יש צדדים הלכתיים שונים, וכל ת"ח רואה צד הלכתי אחר בדין, אך להלכה

   מוכרע כאחד הצדדים, שהוא העיקרי והקובע.

* בגמרא במסכת עירובין, נאמר על המחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי: "אלו ואלו- דברי אלוקים חיים", כיוון "ששניהם

   שווים בבחינות, שזה כזה, וכיוון שהבחינות שוות- שניהם דברי אלוקים חיים".

   כלומר, במחלוקות בית  הלל ובית שמאי- הצדדים ההלכתיים היו שקולים ממש, ולא היה צד הלכתי עדיף על השני, ולכן

   נאמר ששני הצדדים הם "דברי אלוקים חיים".

  

   בהמשך הגמרא שם נאמר שההלכה נקבעה כדעת בית הלל כיוון שהם "נוחים ועלובין". המהר"ל מבאר זאת משני טעמים:

   1) מידת "הנעלבים ואינם עולבים"- היא "מידת הפשיטות לגמרי, ולכך ראויים דבריו להלכה, כי ההלכה היא שכל פשוט".

   כלומר, כיוון שמידת הענווה והיכולת לקבל עלבון- היא המידה הרוחנית והעליונה ביותר, לכן היא מובילה לקביעת ההלכה,

   שהיא גם כן מתבססת על שכל רוחני ועליון. 2) מידת "הנעלבים ואינם עולבים"- היא מידה המתאימה להלכה, כיוון שהיא

   מידה ישרה, ומתאימה להלכה שהיא "הדרך הישרה". 

  

   בנוסף, דווקא ביחס למחלוקות בין בית הלל לבין בית שמאי, נאמר: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", כיוון שהם היוו את

   נקודת המחלוקת ההלכתית הראשונה בשלשלת הדורות, והרי לא ייתכן מבחינה רוחנית, לעבור ממצב עליון של הסכמה

   ואי-מחלוקת, למצב קיצוני שבו קיימת מחלוקת, כאשר צד אחד טעמו מסתבר, וצד אחר טועה לגמרי. לכן, הייתה מחויבת

   להיות הדרגתיות מסוימת, ל"שלב מעבר" שבו שני הצדדים הם "דברי אלוקים חיים", ורק אח"כ יש מחלוקות אחרות.


* תשובה נוספת של המהר"ל, לטענה הרביעית שהובאה לעיל:

   יש הטוענים, כי חז"ל עברו על איסור "לא תגרעו", בכך שאמרו על הפסוק: "ארבעים יכנו", שלמעשה יש להלקות לא יותר

   מ39 מלקויות.

   משיב על כך המהר"ל: במסכת אבות נאמר: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה...", כלומר, קיימת מסורת שנמסרה דור לדור

   ממשה רבנו, ובמסגרת מסורת זו קיבלו חז"ל כי מספר המלקויות למעשה הוא עד 39 ולא יותר.

   והביאור לכך הוא, "כי מספר המכות ארבעים- כנגד יצירת האדם שנוצר בארבעים יום...והחטא שהאדם חוטא- הוא בא

   לאדם מצד החומר בלבד, כי מצד הצורה- אין חטא כלל...הצורה חלה באדם ביום הארבעים...".

   כלומר, ראוי לתת לחוטא 40 מכות, כנגד 40 יום של יצירתו. אך 40 יום אלו מחולקים לשני שלבים: 1) במשך 39 יום יצירת

   ה"חומר"- הצד החומרי שבאדם.  2) ביום ה40 יצירת ה"צורה"- הצד הרוחני שבאדם. 

   ולכן נאמר בפסוק: "ארבעים יכנו", כלומר: "יצירה זאת שנבראת בארבעים יום היא יצירה רעה", ולכן מגיע לו 40 מכות.

   "אבל כאשר הוא מכה אותו לט', וקיבל העונש שהוא מצד החומר- אזי אין בצורה חטא ושב להיות טהור". כלומר: כל עוד

   שה"צורה" מחוברת עם ה"חומר"- היא 'נטמאת' ממנו, והוא ראוי לקבל מכות גם עבורה. אך, כאשר בי"ד מלקה את החוטא

   39 מלקות, ומונה אותן אחת-אחת, כשמגיע ל40- עוצר ואינו מלקה, כיוון ש40 הוא כנגד ה"צורה", והיא כשלעצמה- וודאי

   אינה ראויה ללקות.

   מדייק זאת המהר"ל מלשון התורה (ע"פ הגמרא במסכת מכות). שהרי בפסוק אחד כתוב: "...והכהו לפניו כדי רשעתו

   במספר", ורק בפסוק לאחריו כתוב: "ארבעים יכנו...". מבאר זאת המהר"ל: מאחר והתורה הפסיקה בין המילה "במספר",

   המבטאת את הצורך לספור את המכות, לבין המילה "ארבעים", משמע שהספירה אינה מתייחסת לארבעים.   

   מוסיף המהר"ל ביאור נוסף: אכן התורה הורתה להכות את החוטא 40 מכות, כנגד ימי היצירה, אך לא ניתן להכותו את

   המכה ה 40, "כי האחרון לא שייך בו ספירה, כי הספירה היא פרטית". כלומר, המספר האחרון שהוא "גומר ומשלים" את

   המניין- הוא מבטא את הכלל ולא את הפרטים, ולכן לא שייך לתת את המכה ה40.

   וזו הסיבה גם לכך שהתורה מצווה על ספירת העומר: "תספרו חמישים יום", ולמעשה אנו מונים רק 49, כיוון שהיום

   האחרון הוא מבטא את הכלל, שהוא 50, אך אינו שייך אל הספירה הפרטית, ולכן סופרים רק 49.

הרב אברהם ישעיה קרליץ – "חזון איש", (עמ' 81-86)

* רק אדם שיראתו קודמת לחכמתו- נחשב תלמיד חכם אמיתי. "מי שחסרה לו יראת שמים-...לשכלו נעדר הכח המבחין בין שקר לאמת". ועל זה נאמר: "ראשית חכמה- יראת ד' ". יכול להיות אדם שלמד הרבה תורה- אך אין לו אישיות של תלמיד חכם אמיתי.

* "אמונת חכמים" אמיתית צריכה להשריש בלב האדם את הידיעה הוודאית, שאין לחכם כל "נגיעה" אישית העלולה להטותו מפסק דין אמת, כיוון ש: 1) "מגמת החכם היא לזכות נפשו...". כלומר, רצונו של החכם הוא להגיע לזיכוך נפשי, ולכן וודאי שלא יכשל ב"בצע כסף". 2) "תכונת האמת היא אצל החכם תכונת נפשו ושורש מציאותה..". ולכן לא יתכן שיכשל בשקר.

* יצר הרע גורם לאנשים מסוימים לפקפק בישרותם המוחלטת של החכמים, ולהטיל בהם דופי, שמכריעים דבר מסוים עקב נגיעתם האישית, וטוענים שזהו דבר המוטבע בטבע האנושי, וממנו לא יכולים להימלט גם הגדולים ביותר. גישה זו היא הרסנית, כיוון ששומטת את הקרקע מתחת כל פסיקה וכל הכרעה של החכם, בטענה שעל אף גדלותו, יתכן וגם הוא מחליט דבר מסוים עקב נגיעתו האישית.


* אמנם, קיים תחום אחד שהוא יוצא דופן- השוחד. "והוא גורם בסוד כוחות הנפשות לעור עיני חכמים ולסלף משפט". התורה מצווה להימנע מהשוחד, ודיין שנטל שוחד- "הוסר ממנו גם מחסה החכמה". אך פרט לתחום זה- לא חששה התורה מנגיעות אישיות, בבוא החכם להכריע דין מסוים. לכן, מותר לאדם לפסוק לעצמו לגבי כשרות שחיטה, או לדון את קרובו וידידיו וכו'.

תגובה 1: